Write a comment

 

כל מי שיש לו, או היו לו פעם, ילדים קטנים, מכיר את ההתלבטויות והסיוטים האלה. את/ה צריך לעשות אמבטיה לתינוק הקטן, אך גם אחיו הבכור הוא תינוק למעשה, וגם עליו צריך להשגיח. את/ה לבד בבית, מה עושים? בעיה. והבעיה הזאת – של היפגעות הילדים בבית – היא סיפור הולך ונמשך, שלא רואים לו קץ.

אחרי כל תאונה (או כמעט תאונה) בבית, שבו היו מעורבים ילדים, אנחנו נושמים לרווחה וגם הכופרים האדוקים ביותר מבינינו ממהרים לומר את ברכת הגומל, משל העובדה שהילד לא נפגע היה מזל משמים. אבל רבים מאיתנו ההורים מתקשים להודות כי לא הרוב, אלא 100 אחוז של היפגעות הילדים בבית הם תוצאה של חוסר תשומת הלב או ההתרשלות שלנו.

נתונים מפחידים

על פי נתוני ארגון "בטרם", הפועל למניעת היפגעות ילדים ולקידום הבטיחות של ילדים בישראל, לא פחות מ-144 ילדים מתים בכל שנה מתאונות שונות בבית ובחוץ. 182 אלף ילדים מגיעים לחדרי המיון בבתי החולים, ו-24 אלף מתוכם מתאשפזים – וזאת לא כתוצאה מדלקת ריאות או ממחלות אחרות – אלא מההיפגעות בבית או מחוצה לו.

האם מדובר במצב שאין מנוס ממנו? לדברי אנשי ארגון "בטרם", יש ויש. לטענתם, ניתן למנוע 95 אחוז (!) מהתאונות האלה. נכון, המספר הזה נשמע לא הגיוני – אך מאידך גם מספר הילדים הנפגעים בבית הוא לא כל כך נתפס.

כך או כך, רובנו מסכימים שניתן לצמצם את אחוז התאונות האלה בצורה ניכרת. לכך דרושה רק קצת יותר תשומת לב. נכון, הדרבי התל אביבי או הגמר של 'האח הגדול' הם דברים חשובים, אבל האם הם עומדים בפרופורציה כלשהי מול שלומם של ילדינו?

קודם כל, המודעות

אין צורך להיות חתן פרס נובל לפיזיקה כדי לזכור כמה כללים פשוטים, והבה נקווה כי הרשימה הזאת תופנם, ואם בעזרתה ניתן יהיה להציל לפחות נפש אחת בישראל – דיינו.

בגילאי 1-3 הילדים, כפי שידוע לכולנו, מתחילים לנוע ולהכיר את העולם הסובב אותם, המסתכם בשלב זה בדירה בה הם גרים עם הוריהם. נכון, לעיתים קרובות קשה מאוד לעקוב אחר כל התנועות של הפעוט, וקשה שבעתיים – כשמדובר במספר פעוטות.

על ההורים להיות מודעים לקושי הזה. הרי הם אלה שמניחים סירים רותחים על הרצפה, את כוס התה הלוהט בקצה השולחן ואת התרופות על המדף העליון בארון שאת דלתו הילד יכול לפתוח בקלות.

זוהי עובדה מביכה, אך ברוב המקרים של תאונות הילדים בבית, האשמה נעוצה בהורים. מאידך המשימה להרגיל את התינוק לכללי הבטיחות היא קשה יותר מאשר להרגיל לכך את ההורה. בכוחם של ההורים לצמצם למינימום את ההרעלות, הכוויות, בליעה של גופים זרים ושאר מרעין בישין להם חשוף הילד בבית.

שישה כללי זהב

אנא, נסו לשנן ולשמור בתודעה כמה כללים פשוטים.

1. כל החפצים העלולים להוות סכנה לתינוק – מכשירים חדים, תרופות, נוזלים לשטיפת רצפה, כלי זכוכית וכד'– צריכים להימצא במקומות אליהם התינוק לא יוכל להגיע.

2. כל כלי מטבח החמים – סירים, מחבתות וכו' - צריכים לעמוד רחוק ככל האפשר מקצה השולחן, הכיריים וכד'.

3. אסור שהחוט של המגהץ ישתרבב מחוץ ללוח הגיהוץ או השולחן.

4. כל השקעים צריכים להיות מכוסים במכסות בטיחותיים.

5. אין להשאיר חפצים קטנים כמו כפתורים, מטבעות וכו' במקומות אליהם התינוק יכול להגיע.

6. על ההורה צריך להיות דרוך תמיד ולסקור כל הזמן את הדירה בחיפוש אחר הסכנות האורבות לתינוק.

מסובך? כן. קשה? לא.

בלי יוזמות עצמאיות

והיה ובכל זאת, הפעוט שתה או אכל דבר מה שלא נועד לאכילה – תרופה, תכשיר כימי, משקה אלכוהולי – אין כאן בכלל מקום לשיקול דעת, על ההורים מיד להזעיק עזרה ראשונה.

מדוע זה חשוב? גם אם ההורה הוא רופא או כימיקאי בעצמו, ומכיר היטב את ההרכב של תכשירים אלה ואחרים, הוא בסך הכל בן אדם, ועלול לטעות. לדוגמה, ההורה מבחין כי התינוק אכל בטעות תרופות "ורודות" – שלכאורה אינן מסוכנות לדעתו – אך הוא לא שם לב שהתינוק אכל לפני זה גם את התרופות "הלבנות", שלא השאירו עקבות – ההורה מתחיל לנקוט אמצעים נגד התרופות "הורודות", והאמצעים האלה רק מחריפים את ההשפעה המזיקה של התרופות "הלבנות".

ואז ההורה מחליט שהוא בעצמו יודע מה לעשות יותר טוב מאחרים: אני אעשה לו שטיפת קיבה, אגרום לו להקיא וכו'. ולכאורה, מדובר בהחלטות נכונות, אך מה קורה, נניח, אם התינוק בלע את הכדורים הלבנים בעזרת חומץ? אם במקרה הזה ההורה יגרום לו להקאה, הכוויה בתוך קיבתו של התינוק תחריף עוד יותר.

על ההורה להסביר שוב ושוב לתינוק את הסכנות של פעולות שונות – למשל כיצד לסגור או לפתוח נכון את מגירת השולחן, כדי שזו לא תיסגר על האצבע שלו. אל תהססו "לחפור" – שלומו של הילד שלכם חשוב יותר מכל סטיגמה סטריאוטיפית.

לא חשוב הגיל

עם הגיל האחריות של הילדים גדלה, אך אל תשלו את עצמכם – זו של ההורים לא קטנה בהתאם. הרי אם הילד נוסע על האופניים או גולש על הרולר-סקייט ללא קסדה, נופל וחוטף מכה בראש – וכולנו יודעים שלא מדובר בסיטואציה דמיונית מדי – זו בעיקר אשמת ההורים שלא טרחו ו/או התעצלו לקנות לו קסדה או מגני ברכיים או לא הקפידו על כך שילבש אותם כאשר הוא יוצא החוצה לשחק.

תמיד אפשר להסביר לילד את הסכנות הכרוכות בכך – וממש אין הכרח לעשות זאת תוך צעקות ואיומים. להיפך – הצעקות עלולות להביא לתוצאות מאוד בלתי רצויות. בהקשר זה ניתן להביא דוגמה לאו דווקא מתחום הטראומטולוגיה אלא מחיי השגרה היומיומיים. למשל, הילד, מסיבה כלשהי, לא הלך לשירותים אלא עשה את "מספר 2" במכנסיים. ההורים מתעצבנים. התוצאה עלולה להיות תהליך ריפוי ממושך של עצירות שעל הילד לעבור, מכיוון שהוא מתחיל לפחד לעשות את צרכיו גם בשירותים. תחשבו על זה.

 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

Say something here...
Cancel
You are a guest ( Sign Up ? )
or post as a guest
Loading comment... The comment will be refreshed after 00:00.

Be the first to comment.