Write a comment

 

יש כאלה שאומרים שרק פעם בחיים, יש לנו אחת גדולה מהחיים. יש כאלה שאומרים שהיא מתחילה כשהפרפרים נגמרים. מה שבטוח, אין כמעט שום דבר שמרגיש כמוה. וכמעט שאין שום דבר שכמוה מצליח לגרום לנו לחשוב ולפעול אחרת.

מה זאת אהבה? מה היא מבקשת?

זה היה בסוף הקיץ

בתחילת שנת 1965, פסיכולוגית בשם דורותי טנוב (Dorothy Tennov) התחילה לחקור את המצב הזה שנקרא להיות מאוהבים. וכנראה שזה לא היה כל כך פשוט, כי רק בשנת 1979 היא הגיעה למסקנה שלהיות מאוהב כולל עניין במישהו אחר, שגובר אם המישהו הזה גם מתעניין בנו. העניין הזה מתפתח לצביטה בלב (אם אין הדדיות) או לאופוריה (אם יש הדדיות). ואם יש הדדיות אנחנו חושבים רק עליו או עליה, לא מצליחים להתרכז בשום דבר אחר, מסרבים לראות את הפגמים של מושא האהבה שלנו וכל מי שמנסה להגיד לנו אחרת, הופך אוטומאטית לנביא זעם.

פחות או יותר מאז, התחילו לחפש גם הסברים ביולוגיים לכל התופעות האלה. המסקנה היתה שאם אנחנו מרגישים שהתיאבון שלנו ירד, כמו גם ממוצע שעות השינה שלנו, אבל בכל זאת אנחנו מרגישים אנרגטיים, זה לא צירוף מקרים. זה הצפת דופמין. מוליך עצבי שאחראי גם לזה שאנחנו מצליחים להתרכז רק בדבר אחד, ושלפעמים זה מרגיש כאילו היום כבר כן מתים מאהבה.

אהבה היא גם הורמונאלית. מחקר איטלקי שהשווה בין רמות ההורמונים של אנשים שהתאהבו לא מזמן, לבין סינגלים או כאלה שנמצאים במערכת יחסים ארוכה, מצא שרמות הטסטוסטרון היו גבוהות יותר אצל מאוהבות טריות, ונמוכות יותר אצל מאוהבים טריים. גם למאוהבים וגם למאוהבות היו רמות גבוהות של הורמון הסטרס קורטיזול.

אם בני אדם היו יצורים פשוטים, התהליך ההורמונאלי הזה היה מצליח להחזיק את כל האהבות הרבה אחרי שלב ההתאהבות. אבל כנראה שאנחנו לא כל כך פשוטים ובהתבסס על המדדים האלה, החוקרים הגיעו למסקנה שאורך החיים של שלב ההתאהבות באהבה, נמשך חצי שנה עד שנה וחצי, ובמקרים בודדים אפילו עד שלוש שנים.

לגור איתו

הורמונים או לא הורמונים, משהו בכל זאת מצליח להשאיר אנשים ביחד גם אחרי שההתלהבות הראשונית עוברת. רוב האנשים שנמצאים במערכת יחסים ארוכה בסופו של דבר מחליפים טבעות. מחקרים מראים שזה בדרך כלל לוקח להם שנה של מגורים משותפים, בשביל להחליט אם מפרקים את החבילה, או נשארים ביחד באש ובמים. 30% מהזוגות יתחתנו בתוך שנה, ל- 70% זה ייקח חמש שנים. מצד שני, מחקרים מראים שגם הסיכויים להיפרד אחרי שנה עומדים על 30% , או 49% אחרי חמש שנים.

מיסוד הקשר היא ללא ספק נקודת השיא במערכת היחסים, אבל כנראה שמשם זה רק הולך ויורד, ובמהלך הזמן אנשים פחות ופחות מרוצים ממערכות היחסים שלהם. מחקר שנערך באוניברסיטת שיקאגו (Chicago) בדק מה קורה לזוגות נשואים לאורך תקופת זמן ארוכה, וגילה שמתחת לגיל 30, הממוצע של תדירות קיום יחסי מין עומד על 109 פעמים בשנה. בגיל 40 הוא יורד ל- 70 וממשיך לרדת בכל עשור.

בלי קשר לתדירות קיום יחסי מין, רמת הסיפוק הכללית ממערכת היחסים גם ירדה. הירידה התלולה ביותר היתה בתחילת החיים המשותפים ופעם נוספת בחיים המאוחרים. נקודת האור היא שהירידה לא היתה דרסטית, אלא נשארה קרוב לקצה העליון של סקאלת הסיפוק. בסולם שבו 1 זה הכי פחות ו- 20 זה הכי הרבה, רוב הזוגות התחילו ב- 19 וגמרו באזור ה- 16.

אבל חשוב לזכור שהמחקרים האלה לא יכולים לנבא מה יקרה לכל זוג, וזו המגבלה העיקרית שלהם. הם מראים לנו את הממוצע, מה נורמאלי, אבל משאירים בחוץ את כל סיפורי האהבה הגדולים שחורגים מהממוצע.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

Say something here...
Cancel
You are a guest ( Sign Up ? )
or post as a guest
Loading comment... The comment will be refreshed after 00:00.

Be the first to comment.