Write a comment

 

מה שבימים רגילים נכנס להגדרה של פאניקה, חרדה או הפרעה טורדנית כפייתית, הופך בימים כאלה של מיתון לדבר שבשגרה. כולם אומרים לא לדאוג, או לחילופין להירגע, שלכל דבר שקורה יש סיבה, ושבדיעבד נבין שהיא כנראה גם היתה סיבה טובה. אם זה עוזר? לא בטוח.

המדריך לדאגן המתחיל. ששה טיפוסי דאגנים, ואיך כל אחד מהם יכול לנסות להשתלט על עצמו.

רוב הסיכויים שתזהו את עצמכם ביותר מאחד מהפרופילים, וזה בסדר. המטרה היא לא לפתור את כל הצרות שלכם, אבל לפחות להבין מאיפה הן באות, איך הן משפיעות עלינו ומה אפשר לעשות איתן.

הכלליסט

בשביל הכלליסט, דאגה היא דרך חיים. הוא דואג מהכל ובעיקר מכלום. המוח שלו נמצא תמיד במצב מודאג (אם הוא יספיק להגיע לבנק לפני שהוא נסגר ואם המלצרית זוכרת שהוא ביקש בלי קצף), והוא כבר לא ממש זוכר איזה עוד דברים אפשר לעשות איתו. לפעמים, הוא אפילו דואג סתם בשביל להעביר את הזמן. בשביל לשנות את הרגלי הדאגה שלו ולהפחית את השחיקה למוח ולגוף, הכלליסט צריך ללמוד להבחין בין דאגה פרודוקטיבית ולא פרודוקטיבית. בין דאגה שיש לה רווח לבין זאת שאין לה. בין דאגה שמחדדת אותו או כזאת שגורמת לו להתפזר עוד יותר. למשל, אם אתם דואגים לגבי מה אתם הולכים להגיד בראיון עבודה, זה יכול לעזור לכם להתכונן אליו. אבל אם אתם חושבים שזאת שנכנסה לפניכם נראית כמו אחת שתגיד את כל הדברים הנכונים, זאת דאגה לא פרודוקטיבית. אתם הרי לא באמת יכולים לעשות משהו בנוגע לזה. מה שיכול לעזור הוא פשוט לכתוב במשך שתי דקות רצופות כל דאגה שעולה על רוחכם. כשאתם קוראים את הרשימה שלכם, שימו לב לאיזה דאגה יש פתרון. למשל, לשלם את החשבון, או לקבוע תור לרופא. לדאגות לא פרודוקטיביות מטבען אין תשובה או פעולה שיכולה לפתור אותן, מה שהופך אותן ללא יותר מאשר בזבוז זמן ואנרגיה. אם תחזרו על זה כמה פעמים, תהיו יותר מודעים לכמה זמן אתם מבזבזים על דאגות לא פרודוקטיביות, ותצליחו למקד את הזמן הזה בדברים אחרים.

קונטרול פריק

במודע או שלא, אתם בטוחים שאתם יכולים לשלוט ביקום דרך המחשבות שלכם. אתם מאמינים שאם תדאגו מספיק, תצליחו לגרום לדבר טוב לקרות, או תצליחו למנוע מדבר לא טוב לקרות. ואתם גם בטוחים שאם רק היה לכם את הדבר האחד החמקמק הזה שקוראים לו שליטה מלאה, הייתם מצליחים להפסיק לדאוג. אז נכון שהחיים היו קלים יותר אם היינו יודעים מה יקרה מחר, בעוד ששה חודשים או חמש שנים. אבל בגלל שאין שום דרך לדעת את זה, אתם משתמשים בדאגה כדי לשמור על עצמכם מהלא נודע. מה יוצא לכם מזה? לא בטוח. הרי החיים משתנים ללא הפסקה והרעיון שאפשר לשלוט בעתיד באמצעות דאגה, שגוי מיסודו. העצה הכי טובה שתקבלו היא להניח לניסיון לשלוט בתוצאות. תתמקדו בכאן ועכשיו ותפסיקו להיות ניזונים מחוסר ודאות ומהפחד לשינוי. תנו לדאגה שלכם כמה שפחות הזדמנויות להזדחל החוצה. אם אתם אוכלים תפוז למשל, תנו לתשומת הלב שלכם ללכת שבי אחרי הריח, הטעם, הטקסטורה, הצבע, הצורה בה היד שלכם אוחזת אותו. בהדרגה, הדאגה תעבור לאחורי הבמה לתפקיד משנה.

מגלה עתידות

מבחינתכם, הדאגה שלכם היא ברומטר. סימן לקטסטרופה שעומדת להתרחש. הנחת העבודה שלכם היא שכל עוד אתם דואגים ממשהו, משהו עתיד להתרחש. ואם אתם דואגים ממשהו, זה חייב להיות איום ממשי. אבל אתם תמיד דואגים ממשהו, ובכל זאת לא בכל יום אתם נתקלים באסון בקנה מידה לאומי. הבעיה האמיתית שלכם היא חוסר היכולת להבחין בין דאגה ואינטואיציה. והאמת היא שזה באמת מבלבל, כי לשתיהן יש אותו סימן מסחרי. הרגשה שאי אפשר להתווכח איתה. אבל בכל זאת יש ביניהן הבדל, והוא שאינטואיציה מתחילה בתור הרגשה ודאגה מתחילה בתור מחשבה. אינטואיציה מייצרת תחושה רגועה, בהירות, ביטחון ותובנות. דאגה בדרך כלל לא באה לבד. היא מביאה איתה עוד דאגות ולוקחת איתה את השקט. כדי לעמוד על ההבדלים ביניהן, צריך לנסות להבין מי היתה שם קודם. ההרגשה או המחשבה.

הפילוסוף

אתם לא מתעסקים בשאלות קטנות כמו מה קורה בעובר ושב שלכם. אתם רדופים על ידי שאלות גדולות ומאיימות כמו מה המשמעות של כל זה ולאן כל זה הולך. אתם בן אדם אחד שדואג כמו עשרה, אבל יש לכם עיניים גדולות וכנראה שהוספתם לצלחת שלכם מנה גדולה מדי. לא ששיחה פילוסופית-אינטלקטואלית היא לא מעניינת, אבל כשנותנים עדיפות לדאגה על פני עניינים דחופים יותר (עבודה, מערכת יחסים, העובר ושב) זה רק מוסיף לייאוש שלכם. בדיוק כמו שדאגות קטנות מכסות על נושאים גדולים יותר, פחדים גדולים מסווים נושאים שנמצאים בהישג יד. התעסקות בנושאים גדולים עלולה להתגלות כסוג של הכחשה. אם תחשבו על זה, תגלו שזה הרבה יותר יעיל להביא את המודעות, האנרגיה והכוונה קרוב לבית. אליכם. בתור התחלה, כדאי לנסות לזהות איזה דאגות גדולות צורכות את הזמן שלכם, באיזה תכיפות זה קורה ועם מה בעצם אתם מנסים לא להתמודד. דבר שני, קחו קורס. תנו במה לסקרנות האינטלקטואלית שלכם, בניכוי הפחדים המתלווים, ותאתגרו אותה בצורה יותר יעילה. ככה תזינו את העניין שלכם, בלי לתת לו להשתלט עליכם.

המשחזר

בשבילכם ההווה הוא שידור חוזר לעבר. אתם מהרהרים בעבר (תמיד אני אומר דברים טיפשיים, או להיות צריך לעשות את זה מלכתחילה) ומאמינים בכל ליבכם שאם תעשו את זה מספיק פעמים, יש סיכוי שתרגישו יותר טוב לגבי זה. אתם מקווים שבאמצעות הדאגה, תצליחו לכבות את הסוויץ' של החרטה. אבל זה אף פעם לא עובד, אז אתם פשוט ממשיכים לנסות. אז ככה, מה שהיה היה. ויש מעט מאוד הקלה מלנסות לשנות או לתקן את העבר באמצעות דאגה. יכול להיות שחלק מהבעיה שלכם אולי נעוץ בשיחות שאתם מנהלים עם עצמכם. שיחות עצמיות שליליות לא מרגיעות את תחושת החרטה, האשמה והספקות. הן רק מעוררות אותן. יכול להיות שאתם צריכים לכוון את תשומת הלב לדיאלוג הפנימי. במקום לחזור כל הזמן אל העבר, נסו לכתוב מה קרה, מה עשיתם, ומה תעשו אחרת בפעם הבאה. אחרי שכתבתם, שימו לב לשימוש במילות הדאגה שלכם. במקום מילים כמו הייתי צריך, לא יכולתי, אף אחד, כולם, תמיד, אף פעם, תשתמשו במילים כמו יכולתי, העדפתי, בחרתי שלא, חלק מהאנשים, לפעמים. כשאתם מסיימים, תסגרו את הספר הזה אחת ולתמיד. הרווח מניסיון (טוב או רע) הוא החוכמה לנהל את הדברים בצורה חכמה יותר בפעם הבאה.

מלכת היופי

לזכותכם יאמר שהצרות האישיות שלכם לא מדאיגות אתכם. אתם דואגים לגורל היקום. הלחם והחמאה שלכם הם מלחמות, רעב, ופליטת גזים לאטמוספרה. אתם מרגישים שזאת האחריות האישית שלכם, ואם תדאגו מספיק, תעזרו לשפר את המצב. החמלה שלכם באמת ראויה להערצה. כולנו צריכים לדאוג יותר לשלומם של אחרים, ולבריאות הסביבה. אבל אם הדאגות האלה מאפילות על כל הדברים האחרים, הגעתם לדרך ללא מוצא. בפועל, הדאגה שלכם לא עוזרת להציל את העולם, למנוע מלחמות או להאכיל ילדים רעבים. במקום להוציא אנרגיות על דאגות, תהפכו אותן למעשים שתומכים במטרה שקרובה ללבכם. תצטרפו להפגנה, תשנו את הרגלי הצריכה שלכם, או תכתבו מכתב לראש העיר ותגמרו עם זה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

Say something here...
Cancel
You are a guest ( Sign Up ? )
or post as a guest
Loading comment... The comment will be refreshed after 00:00.

Be the first to comment.