חזרה לידע מקצועי ראשי
הדפסה
Write a comment

 

הדבר היחיד שהסופר ג'ורג' אורוול זוכר ממלחמת העולם הראשונה הוא המרגרינה. לא המלחמה, לא ההרוגים. רק המרגרינה. באותן שנים, המחסור בחמאה שידרג את המרגרינה, והפך אותה מאוכל של עניים לתחליף האולטימטיבי, אפילו בשביל אלה שכן יכלו להרשות לעצמם. אבל המרגרינה רק היתה סימן לזה שהאוכל האמיתי ירד בדרגה. באותם זמנים, הכל הגיע מקופסאות קרטון או פח, נשלף מוכן מהמקרר או נלחץ משפופרות.

בנושא הזה (ובעוד כמה נושאים) אורוול היה כמעט נביא. העולם של אוכל סינתטי שתיאר, היה רק ההתחלה. המאה ה- 20 לנצח תיזכר כמאה בה מזון מלאכותי הפך לחבר כבוד על כל שולחן, המאה בה החיקויים שעד אז נחשבו לתחליפים עלובים, הפכו בעיני רבים לחלופה ראויה ושוות ערך לאוכל אמיתי.

באנגליה שאחרי המלחמה, היו שתי מגמות עיקריות. מצד אחד, אנשים נהנו משפע של אוכל אמיתי, במיוחד אקזוטי או מיובא. מצד שני, שנות המלחמה לא השאירו ברירה אלא להסתגל לשימוש בתחליפים, אפילו כאלה שפעם לא היו נוגעים בהם. גם לא עם מקל. מבולבלים? גם אנחנו. אבל, במקום להימנע ממזון מעובד ומתחליפים, הציבור הבריטי התחיל לאכול יותר ויותר מהם, בגלל שהם נתנו אשליה של חופש ובעיקר בגלל העלות הנמוכה. התחליפים הפכו כל כך פופולאריים, עד שבכניסה לחנויות נתלו שלטים שהבטיחו "אגסים טריים, טובים כמו משומרים".

עד סוף שנות השישים המאוחרות, להגדרה המזלזלת משהו של 'תחליף' כבר לא היה מקום. לא בגלל שהתחליפים הפכו טובים יותר, היה בהם מעט מאוד דמיון לדבר האמיתי, אלא בגלל שהם הפכו זמינים יותר. דבר אחד אפשר להגיד בוודאות, הם ללא ספק היו מקוריים.

בשנת 1970 הפציע שחר חדש של טעמים סינתטיים. הבושה הסמויה נשארה מאחורה, המדענים התרגשו, יצרני הטעמים ראו עצמם כאמנים ונהנו מהמחשבה שהם יוצרים נוף חדש לחלוטין בתעשיית המזון. הם ללא ספק יצרו משהו שאף אחד לא ראה קודם. מזון "אמיתי" שמורכב מכימיקלים. זה היה אתגר מבחינתם להכין מזון נאמן למקור, בלי להשתמש אפילו ברכיב אחד טבעי.  היה אפילו מישהו שאמר שאמנם הטעם של קוקה קולה לא מוכר לטבע, אבל אחרי הכל, גם סימפוניה של בטהובן מורכבת מצלילים שלא מוכרים לטבע.

המוסיקה החדשה של הטעמים הגיעה בצורות שונות ומשונות. הכל היה אינסטנט. מהיר ונמס. תרסיסים, תמציות, ואבקות שנתנו למזון את הטעם התעשייתי ולנו את האשליה שהם הרבה יותר מסתם מים ואבקה. תוסף אחד הוביל לשני, חלק מהתוספים עצמם היו צריכים תוסף, לחיזוק או לדילול, לפני שאפשר היה להוסיף אותם למזון. הטעם של התחליפים הפך עשיר יותר והיצרניות רק הפחיתו את כמות הרכיבים הטבעיים במוצר.  

נקודת המפנה הגיעה בשנת 1980, כאשר תזונאית צעירה בשם קרולין ווקר (Caroline Walker) החליטה לגלות לציבור הבריטי את הטריקים המלוכלכים של תעשיית המזון. היא ניצלה כל הזדמנות שהיתה לה כדי להרצות על זה, לכתוב על זה, ובעיקר כדי להתלונן.

כמו אורוול, גם ווקר ראתה את הזיוף בכל מקום, אבל אפילו אורוול לא תאר לעצמו כמה רחוק היא תגיע. החוק קבע כי כל עוד המזון מסומן, מפורסם ומוצג כפי שהוא באמת, אין מניעה מלמכור אותו. אבל לווקר זה לא הפריע. היא המשיכה להגיד את דברה בכל הזדמנות, מכריחה את הצרכנים לפקוח את העיניים ולהכיר בעובדה שמה שהם אוכלים זה לא אוכל, אלא חומרים כימיים.

גם העובדה שהמפרסמים עבדו שעות נוספות כדי לשכנע את גברת עקרת בית שהיא הרבה יותר מדי עסוקה בשביל לבזבז את הזמן היקר שלה במטבח, לא הפריעה לווקר. בתושיה שאלוהים יודע מאיפה היא הביאה אותה, ווקר מצאה תשובה לכל שאלה. אחת מהאסטרטגיות היותר חזקות שלה בהרצאות בפני קהל, היתה שאין טוב ממראה עיניים. ווקר נשאה עמה שק של מזונות מעובדים ואז חשפה את הרכיבים, והוכיחה לאנשים שמה שהם קונים, זה לא יותר מאשר חתול בשק.

שנת 1986 היתה אקורד הסיום של ווקר. באותה שנה היא נאמה בלונדון, בפני וועידה שעסקה בתוספים כימיים במזון. בקהל ישבו אנשים מתעשיית המזון, תזונאים ועיתונאים. כל מה שצריך כדי לעשות כותרות. ווקר שלפה בדרמטיות מהשק שלה משקה פירות טרופיים "טבעי", בצבע כחול זרחני, ושאלה מי מהמשתתפים מוכן ללגום. אף אחד לא נענה לאתגר. גם לא יצרנית המשקה עצמה. ווקר לא יכלה לבקש יותר מזה.

ולמרות שאנחנו יודעים את כל זה, גם היום התחליפים הם חלק בלתי נפרד מאיתנו. אבל אי אפשר להאשים אותנו. כשרוצים להראות לנו מה זה טעם אמיתי של בית, מראים לנו בפרסומת שבית זה בעצם אבקת מרק עוף. אז מה בכל זאת עושים? לכל דבר יש תחליף. אפילו לתחליפים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
תגובות פייסבוק
comments

Say something here...
Cancel
You are a guest ( Sign Up ? )
or post as a guest
Loading comment... The comment will be refreshed after 00:00.

Be the first to comment.