Write a comment

 

רובנו היינו מצליחים לעבור את המבחן על ההבדלים בין דיאטת אטקינס לדיאטת שומרי משקל. אבל דיאטות מטבען הרבה פעמים נועדו לכישלון, והבעיה שלנו היא לא שאנחנו לא יודעים את החוקים, אלא שאנחנו לא מיישמים את החוקים שלמדנו. לכולנו יש נקודת רתיחה שבה אנחנו מתמודדים עם השאלה הנצחית 'לאכול או לאכול'. ומסתבר שבסופו של דבר, לדעת להגיד לא וללמוד לעמוד בפני פיתויים, זה המפתח להצליח במשימה.

בדיאטה הזאת לא מדברים איתנו על מה מותר ואסור לאכול, או על כמויות. בדיאטה הזאת מדברים איתנו על המוח.

קיצור מוח

כולנו היינו שם. ברגע הזה שבו אנחנו עומדים לפני פרוסת עוגה, אנחנו יודעים שלכולם יהיה הרבה יותר טוב אם נשמור ממנה מרחק, אבל בהחלטה שאין ממנה דרך חזרה מחליטים ללכת על זה בכל זאת. מחקר שנערך באוניברסיטת קולומביה (Columbia) הצליח לתאר בדיוק מה קורה לנו במוח מהרגע שאנחנו רואים את אותה עוגה ועד לרגע שבו אנחנו מושיטים את היד.

לפי המחקר הזה, יש לנו במוח שתי מערכות. אחת קרה, שקולה ומחושבת, ומאפשרת שליטה עצמית, הצבת מטרות וכוח רצון. או במילים אחרות, זאת בעצם המערכת שיודעת להגיד לא כשצריך.  לשניה יש מזג חם. היא רגשית ואינסטינקטיבית והיא קיימת אצלנו מהרגע שאנחנו נולדים. זאת המערכת שבחיים לא תשמעו אותה אומרת לא.

כשאנחנו רואים עוגת שוקולד, החלק החם במוח שלנו מגיב למחשבות שלנו על הריח והטעם שלה. ואז מגיע המחקר הנוכחי ומסביר שבמקום להיכנע, מה שאנחנו צריכים לעשות זה להפעיל את החלק הקר של המוח, להיזכר במטרות שלנו, בכמה זה ירגיש טוב לעמוד מאחוריהן לשם שינוי, וכמה זה ירגיש נפלא אם נצליח להשתחל בחזרה לתוך הג'ינס הישן, או אפילו לקנות אחד חדש במידה יותר קטנה. במילים פשוטות, אנחנו צריכים להעביר את הפעילות מהאזור החם במוח לאזור הקר. ולפי המחקר, זאת אסטרטגיה פשוטה ויעילה מאוד.

מה שלא יודעים, לא כואב

אבל זאת לא כל התמונה. לפי המחקר, גם התפיסה שלנו חשובה. מסתבר שהחלק החם של המוח פועל אפילו שאנחנו רק מסתכלים על תמונות של מזון מעורר תיאבון. מה שמסביר את מה שאנחנו כבר יודעים בצורה אינסטינקטיבית, אויבים לא מכניסים הביתה. אם זה לא שם, זה לא באמת קיים.

וכאילו שלא נקשרו לשמו מספיק שערוריות, גם סטרס קשור לקילוגרמים שמפרידים בין המשקל הרצוי למצוי. מחקרים רבים הוכיחו שסטרס מפעיל את החלק במוח שגורם לנו לאכול יותר מדי. יותר מזה, לפי מחקר שנערך באוניברסיטת לידס (Leeds), אנשים שנמצאים בסטרס אוכלים גם מזון יותר שמן. הפתרון למי ששאל, הוא להבין בתור התחלה שלסטרס יש כמה דברים שהוא מאוד אוהב לאכול, ואז לפתח תוכנית פעולה כדי להתמודד עם התיאבון שלו.

בנוסף, מחקרים אחרים מראים שגם הזיכרון שלנו משחק תפקיד ראשי במה, כמה ולמה אנחנו אוכלים. אם באופן שגרתי אנחנו אוכלים שוקולד לדוגמא, אז בכל פעם שאנחנו רואים שוקולד, נגזר עלינו להיזכר בתחושה הנעימה של אכילת שוקולד. אבל פה באים מחקרים אחרים ואומרים ששווה לנו להתאפק, או להתחבר למערכת הקרה שלנו. אם אנחנו מוותרים על משהו, כנראה שהחשק שלנו אליו רק יגבר, אבל בסופו של דבר הוא ירד. מה שמוכיח שגם החשק שלנו הוא תוצאה של הרגל. הרגל שקוראים לו להיכנע לפיתויים.

אז מוסר ההשכל הוא ברור. אם אנחנו רוצים להיות רזים ובריאים, הגיע הזמן לשפר את התקשורת שלנו עם המוח.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

Say something here...
Cancel
You are a guest ( Sign Up ? )
or post as a guest
Loading comment... The comment will be refreshed after 00:00.

Be the first to comment.